בסקירה האחרונה הבהרנו כי על מנת להצליח בפרויקטים, על מנהלים להתמקד באפקטיביות ניהול הזמן ופחות באפקטיביות ניהול המשאבים. שאלה טבעית שעולה היא: "כיצד נוכל להכניס עוד פרויקטים בזמן נתון, כאשר כבר עתה איננו עומדים בלוחות הזמנים?"

אחרי הכל, פרויקטים רוויים בחוסר וודאות: עבודה מתמשכת מעבר לתכנון, בעיות טכניות צצות, ספקים מאחרים, אישורים נתקעים, משאבים אינם זמינים כמובטח... אין זה משנה כמה אתה מתכנן בדקדקנות, לעולם תופתע במהלך הביצוע!

טעות ניהולית #1: התחלת פרויקט מוקדם ככל האפשר. מנהלי פרויקטים נאבקים בתקיפות על המשאבים המשותפים. הם מתניעים את הפרויקטים מוקדם ככל האפשר בתקווה שכך יגדילו את סיכוייהם להבטיח לעצמם את המשאבים. במציאות, ההיפך הגמור מתרחש – המשאבים מוקצים "עד דק", תורים מתגברים והפרויקטים אורכים זמן רב יותר מן הדרוש.

טעות ניהולית #2: מנהלים מתייחסים להערכות התכנון כאל מחויבויות ניהוליות. משמעות הדבר שהערכות המשכים צריכות לכלול מקדמי ביטחון כנגד כל הבלתי צפוי מראש. וכתוצאה, תכניות פרויקטים מתארכות.
למרבה הצער בשלב הביצוע, בעוד שמרבית הפעילויות מסתיימות בזמן, כמעט אף אחת מן הפעילויות אינה מסתיימת קודם לתכנון (ראה חוק פרקינסון: העבודה תתרחב ככל שהזמן יתיר לה). בנוסף, מספר פעילויות יארכו מעבר לתכנון, ובכך יגרמו לפרויקט כולו לאחר! בשורה התחתונה: מחויבויות מקומיות רק מאריכות את הפרויקט, מבלי להגדיל בצורה מובהקת את האספקה במועד.

טעות ניהולית #3: היעדר תיעדוף פעילויות טוב בביצוע. היעדר הידיעה מה לעשות ומתי, מביאה משאבים להיגרר להסתעף בכיוונים רבים; מנהלי פרויקטים מסבכים את המצב עוד יותר בהפעילם לחץ על המשאבים לבצע מספר פעילויות במקביל (כלומר, לעבוד על הפעילויות שלהם, מבלי לסיים את הפעילויות האחרות שבביצוע). במקום לסייע, עבודה זו במקביל, מביאה לדחיית כל הפרויקטים.

מן הניסיון המצטבר עם למעלה מ 200 ארגונים עולה כי 30-50% מזמן ותכולת פרויקטים מבוזבזת בשל שיטות ניהול מסורתיות.
למרבה המזל, מנהלים אינם מחויבים עוד לשיטות מסורתיות אלו. שיטת השרשרת הקריטית מציגה מכלול חוקים חדש לניהול ביצוע פרויקטים. וזה יהיה נושא הסקירה הבאה.