צבי רז - המורה שלי
מאת אלון ניר, תלמידו של צבי ז"ל

בימים שגליון ההוקרה שאתם מחזיקים כעת יצא לאור, אני כבר אהיה סנטימטרים מקו הסיום של התואר הראשון שלי (עוד מבחן-שניים, עבודה, וסיימתי). אלו לא היו שלוש שנים קלות, והן ללא ספק הרגישו יותר כמו חמש, אבל הן חלפו עברו להן, ובסופו של דבר כשמסתכלים לאחור על הקשיים והתלאות שניצבו בפניי בכל סמסטר, הם נראים זניחים משהו. כמעט קשה להבין או לזכור למה חששתי מקורס מסוים, או סלדתי מאחר. זכרונות ספציפיים רבים לא יהיו לי מתקופת הלימודים, אבל איש אחד אזכור היטב.

לא בכל יום אתה מוצא מרצה שאתה באמת אוהב. וגם אם תמצא, במצב האקדמיה היום - עם הכיתות העמוסות לעייפה - אין כמעט סיכוי ליחסים אישיים בין מרצה ותלמיד. מזלי שפר עליי פעמיים - קיבלתי את צבי רז כמנחה הסמינר שלי; גם מרצה שקל לאהוב, וגם קבוצה קטנה ואינטימית שאיפשרה לו להכיר כל אחד מאיתנו, ואולי אף לאהוב אותנו בחזרה.

בשיעור האחרון של הסמסטר קיבץ צבי אותנו ונפרד מאיתנו בסיפור קצר שמובא להלן:

בחור צעיר, אנגלי לצורך העניין, סיים את לימודי הניהול באוניברסיטה. לפני שימצא עבודה ויתחיל קריירה, רצה הבחור לטייל קצת באירופה, להתאוורר. הוא קנה לו מכונית קטנה ומשומשת והחל לתור את אירופה. הבחור נוסע לו בטיול, ואיפושהו, נניח ליד הגבול בין בלגיה לגרמניה, בכביש ארוך ומבודד שומע פיצוץ קטן מהצד הקדמי של המכונית. הוא יורד ומגלה שיש לו פאנצ'ר בשני הגלגלים הקדמיים. הוא חושב וחושב מה לעשות, מכיוון שיש לו רק גלגל רזרבי אחד, ובלית ברירה מחליט להשאיר את המכונית בצד הדרך, לקחת את תרמילו ולהתחיל לצעוד במורד הכביש עד שימצא עזרה.

הוא הולך והולך בכביש המבודד עד שהוא מאתר באופק בית חווה גדול. כשהוא מגיע לבית הוא דופק בדלת ובעל החווה פותח. הבחור מציג את עצמו, אומר 'אני כך וכך, השארתי את המכונית שלי לפני כמה קילומטרים כי יש לי שני פאנצ'רים, אולי תוכל לעזור?'. בעל החווה עונה לו 'אני אישית לא יכול לעזור לך לתקן את הפאנצ'רים, אבל אם תרצה מחר בבוקר אני אוכל להסיע אותך לעיירה הסמוכה ותוכל למצוא שם מכונאי שיוכל לעזור לך'. הבחור מסכים, ובעל החווה מסביר לו שמאוחר מדי לסוע לעיירה באותו יום, אבל הוא מוזמן להשאר בלילה בחווה, ויקבל מיטה וארוחה חמה.

בארוחת הערב מציג בעל החווה את בתו לבחור, ושלושתם אוכלים ונהנים. לאחר מכן נשארים הבחור והבחורה ומדברים אל תוך הלילה ונהנים זה מחברתו של זה.
למחרת בבוקר מעיר בעל החווה את הבחור ואומר לו 'אני מוכן להסיע אותך לעיירה, אבל נתתי לך ארוחה ומיטה, ואני נוסע לעיירה במיוחד בשבילך, אני חושב שזה הוגן לבקש ממך שתעזור לי קצת בחווה לפני שניסע אל העיירה'. הבחור הצעיר מסכים והם יוצאים לשדה.

בשדה, הבחור רואה שבעל החווה חורש את האדמה בצורה מוזרה ביותר. למרות שהחלקה שלו מלבנית, בעל החווה עושה מסלול מפותל ולא שיטתי שלא מכסה את רוב שטח השדה. ובהמחשה גראפית:

הבחור הצעיר מתפלא ושואל את בעל החווה: 'אתה בטוח שזו הדרך הטובה ביותר לחרוש את השדה?'. בעל החווה עונה לו - 'למה אתה מתכוון?', והבחור מסביר לו שניתן לחרוש את החלקה בצורה יותר יעילה שתפיק יותר תנובה. בעל החווה מתלהב ועונה לו: 'זה רעיון מאוד מעניין מה שאתה מציע לי. אגיד לך מה - תתכנן כיצד אני צריך לחרוש את השדה שלי, ואם באמת התנובה תעלה באופן משמעותי - יכול להיות שזוהי תהיה תחילתה של ידידות נפלאה וביזנס משגשג. מי יודע, ראיתי שאתה ובתי מסתדרים טוב, אולי אפילו יצא לך משהו מעבר לכסף". הבחור הצעיר מחליט להשאר יום נוסף בחווה ולמצוא את הדרך היעילה לחרוש את השדה. הוא מודד את טווח הכיסוי של המחרשה, את גודל השדה, ומנסה לתכנן איך כדאי לחרוש - בתנועה אנכית, או אולי בתנועה אופקית או בדרך אחרת. לבסוף הוא מוצא את השיטה האופטימלית לדעתו ובא אל בעל החווה, שאומר לו 'זה מאוד מעניין, אבל אני לא חכם כמוך, לא בוגר אוניברסיטה, וקצת קשה לי לראות למה אתה מתכוון. אגיד לך מה - מחר בבוקר נלך שוב לשדה ותסביר לי בשטח מה לעשות. בינתיים אתה מוזמן להשאר לילה נוסף איתי ועם בתי'. ואכן כך קרה - גם בלילה הזה, לאחר ארוחת ערב טובה, פרשו הבחור והבחורה ונהנו זה מחברתו של האחר לתוך הלילה.

למחרת העיר בעל החווה את הבחור הצעיר, ולקח אותו לשדה. הוא אמר לו 'אתה תלך בשדה לפי המסלול שתכננת, ואני אסע כמה מטרים אחריך עם המחרשה, פעם אחת תעשה את המסלול איתי ואני אלמד איך לחרוש כמו שצריך'. הבחור מסכים, אך לפני שהשניים מתחילים בחריש, רצה בתו של בעל החווה בזעקה אל החלקה וגוררת את הבחור הצעיר לשיחה בהולה.
'מה קרה?' הוא שואל אותה, והיא עונה - 'תשמע, כבר היו פה בחורים בעבר, אבל איתך באמת נוצר קשר טוב, אותך אני באמת אוהבת'. 'גם אני אוהב אותך', הוא משיב. 'אתה לא מבין', היא אומרת, 'אני באמת אוהבת אותך ובגלל זה אסור לך לצאת עם אבא שלי לחריש'. 'אבל אני חייב ללכת' הוא מזדעק, 'אבא שלך רוצה לחרוש טוב יותר את החלקה, להקים איתי ביזנס ולתת לנו להיות ביחד. אני חייב לצאת איתו כדי שנוכל להיות אחד עם השניה'. הבת מסתכלת בעיניו של הבחור ואומרת לו:
'תבין, יש משהו שאתה צריך לדעת לגבי השדה הזה. אבא שלי לא כ"כ טיפש כמו שהוא עושה את עצמו, הוא יודע שבדרך שלו לא יעיל לחרוש. הבעיה היא שבזמן מלחמת העולם השנייה השדה הזה היה שדה מוקשים, ועדיין לא גילינו את כל המקומות בהם יש מוקשים, ולכן אבא שלי נוסע עם המחרשה כמו שהוא נוסע. אבא שלי תמיד מעוניין להגדיל את השטח שבו הוא יכול לחרוש, אז מדי פעם הוא נוסע כמה קילומטרים במורד הכביש ומפזר מסמרים על הכביש כדי שהוא יוכל להביא הנה אנשים שיבקשו עזרה עם הפאנצ'ר. הוא לוקח אותם לשדה ונותן להם ללכת לפניו עד שהם מתפוצצים..'.

וכך מסתיים הסיפור. אחריו צבי נפרד מאיתנו במשפט הבא: "אתם יוצאים מפה [מהפקולטה], ואתם חכמים, ומוכשרים, ויודעים הכל, אבל אל תשכחו שיש מוקשים בחוץ".

בדרכו הפשוטה והלא מתיימרת העביר לנו צבי משל לחיים.
כששמעתי על מחלתו בתחילה סברתי שזו היתה דרכו להפרד מעולם ההוראה, עם מסר לתלמידיו, הנחיה, עצה. אולם לימים גיליתי מאשתו אורנה שבעת המעשה צבי עוד לא ידע על מחלתו, וכן שלא היינו תלמידיו האחרונים. התחוור לי שסברתי לא נכון, צבי נפרד מאיתנו בסיפור הנ"ל מהסיבה הטובה ביותר - פשוט היה אכפת לו.

---------------------------------------------
לבלוג של אלון: "צבי רז, המורה שלי"